ליבריסטאן

ממש כמו פקקי התנועה של סוף החג, גם במפקדת הבלוג נוצר תור ארוך של עניינים חשובים יותר ופחות - קילומטרים על קילומטרים, פגוש אל פגוש מכאן ועד למקורות הנילוס. אז הפעם, כדי שאף אחד מהם לא יתייאש ויעשה יו-טרן, נחסוך במילים ונלך על רשימת לינקים כדאיים, שלא לומר מומלצים.

1. מכשירי קריאה אמורים להיות נעימים לעין בדיוק כמו ספרים רגילים, אבל המשתמשים של קינדל 2 מתלוננים עכשיו שהפונטים במכשיר הזה, בניגוד לקודמו, קופצים, רוטטים ומקשים על הקריאה. במיוחד במקרה של משתמשים שהראייה שלהם כבר לא 6/6.

2. לקרוא על מסך שעושה שימוש בדיו אלקטרונית זה דבר אחד, אבל איך זה לקרוא ספר על מסך של טלפון סלולרי? בגרדיאן דווקא נהנו מהחוויה, וצופים עתיד מזהיר, או אולי זוהר, לשיטת הקריאה המוזרה והמעיקה (והמסרטנת) הזאת.

3. מחירי האי-ספרים כנראה לא ימשיכו להיות כל-כך זולים: מדינות שונות בארה"ב מנסות להגדיל את הכנסותיהן, ומתכננות להטיל מסים על סוגי מדיה שנרכשים דרך הרשת, כולל מוזיקה, סרטים וספרים. מי שבוודאי לא יאהבו לשמוע על זה, חוץ מאמזון ודומותיה, הם הסופרים שעוברים, במספרים גדולים יותר ויותר, להוצאה דרך הרשת (לפי הכתבה הזו ב-CNN).

4. מי שנכנס לדיכאון מהתקדמות הטכנולוגיה, בוודאי ירצה להתיז על מכשיר הקריאה שלו את הספריי הזה - שמשחזר "ריח של ספרים" ומאפשר ליהנות מקריאה נוחה בלי לוותר על המרכיב החשוב הזה בחוויית הקריאה. טוב, ברגע שמתחילים לקרוא על סוגי הריח המוצעים - ביניהם אחד ש"זוקק מ-20,000 ספרים משומשים" של בעלי חתולים (!) - מבינים שזו רק מתיחה, אבל לפחות היא מוצלחת.

5. אחרי שיגורו המוצלח של קמפיין "קראו בזמן הארוחה", אפשר לעבור לשלב הבא: הבלוגרית מישל קרנס מציעה דרכים שיאפשרו לכם לנצח את בזבוז הזמן הגדול מכולם, ולקרוא תוך כדי העבודה. חוץ מזה, יש לה גם רשימה של עשרת הספרים המתאימים ביותר למחפפים על קידוש הספרות.

6. לוס אנג'לס טיימס מפרסם "ניסוי בסיפור סדרתי": 16 סופרים כותבים יחד סיפור, כל אחד פרק נפרד. הסיפור נמצא כרגע בפרק התשיעי, ומעניין לראות אם התוצאה הסופית תזכיר את הסיפורים שאנשים היו כותבים פעם בשיטת הניירות המקופלים, שורה אחרי שורה, כדי להעביר את הזמן בבית הספר (כלומר אי-קוהרנטיות מוחלטת, אבל מבדרת).

7. הכותרת בדף הזה היא "חנויות הספרים המעניינות ביותר בעולם", אבל הן לא רק מעניינות - הן גם יפות בצורה שערורייתית. בין היתר יש שם חנות שבנויה בתוך כנסייה גותית ישנה, אחת שהיתה פעם תיאטרון, ועוד כל מיני מקומות שעושים חשק לדהור לתוכם עם משאית ולהתחיל להעמיס ספרים עד אובדן חושים. בינתיים, אפשר בהחלט להסתפק בתמונות, שמזכירות שחנות ספרים טובה היא הרבה יותר מאשר סטנד רבי-מכר עם שיגעון גדלות.

danext@gmail.com

אחת מנקודות התורפה המרכזיות, שזוהו כבר בשלב מוקדם במעבר מהדפוס לאי-ספרים, נגעה לשאלת התמחור: עד כמה, אם בכלל, יהיה אפשר לשכנע אנשים לקנות ספרים לא מוחשיים בכסף מוחשי. גם כאן כבר סיפרתי כמה פעמים על הדאגה מפני התוצאות ההרסניות, שעלולה לגרום התבססותו של האי-ספר לעצם הרעיון שספרים הם סחורה שראוי לשלם עליה.

ועכשיו הדיון מתחיל לעבור משלב התיאוריות לשלב המעשים: קבוצה של לקוחות בעלי קינדל, שקונים ספרים דרך אמזון, יזמה חרם על כל אי-ספר שמחירו עולה על 9.99 דולר. באופן די אירוני, יוזמת החרם מתפרסמת באתר של אמזון עצמה, שמאפשר ללקוחות לפתוח פורומים ולקיים בהם דיונים. אפשר להניח שלא על דיונים כאלה חשבו שם, אבל בינתיים, השיטה מנוצלת לטובת המאבק החדש.

יוזם החרם טוען ש"מחירי [הספרים של] הקינדל ממשיכים לעלות", וכצעד נגד, קורא ללקוחות להשתמש בפונקציית התגיות המובנית באתר ולתייג כל אי-ספר שמחירו גבוה מדי בתגית "9.99boycott". מתחת לצעדים האופרטיביים, הוא גם מסביר למה החליט לפתוח בחרם הזה.

"ספרי קינדל די דומים לכרטיסי קולנוע", הוא כותב. "בעוד שאתם יכולים לקרוא מחדש את הספר, אתם לא יכולים: לתרום אותו לספרייה; למכור אותו לחנות ספרים משומשים; להעביר אותו לחבר". ואחר-כך מגיעה הנקודה החשובה והמטרידה באמת, מנקודת המבט של עתיד האי-ספר (ההדגשות במקור): "בספר הזה אין נייר, ולכן אין בו עלויות ייצור. ההוצאה לא צריכה לשלם על נייר, דבק, זמן הדפסה, עובדי דפוס, ביטוח, דיו, ארגזים או משלוח. אמזון לא צריכה לצייד את המחסנים שלה, לשלם לעובדים כדי לטפל בהזמנות, או לשלם על משלוחים. המחיר צריך לשקף את העובדות המאוד חשובות האלה".

וזאת בדיוק הסכנה שאליה התכוונתי: טכנולוגיית האי-ספרים, כיאה לשם שהדבקתי לה, מועדת לגרום לאי-הבנות. למחשבה הפופוליסטית קל ליצור בעניינה תפיסות מוטעות שיכולות, אם יצליחו להשתרש, להרוס לגמרי את האפשרות למכור ספרות בכסף. טענותיו של יוזם החרם אולי נשמעות הגיוניות, אבל כזכור, רק לפני שבועיים ציטטתי כאן (בפוסט הזה) את נייר העמדה של התאחדות ההוצאות SNF בצרפת - שמסביר למה עלות ייצורו של אי-ספר שווה, לפחות, לזו של ייצור ספר רגיל, בגלל הוצאות מסוגים חדשים שמקזזות את החיסכון בהוצאות הדפוס, ועוד גורמים שעליהם תוכלו לקרוא שם.

את הנתונים האלה לא תמצאו בפוסט של יוזם החרם, אבל אפשר להניח שהקהל ישמח להצטרף ליוזמה בלי לדקדק בפרטים. כל זה קורה, צריך להזכיר, במצב שבו מחיר ספר הוא בסביבות ה-40 שקל - סכום הוגן ונמוך, שאנחנו, בישראל, יכולים בעיקר לחלום עליו.

אלא שפתאום, כשעוברים לממלכה הדיגיטלית, סכום כזה נראה ללקוחות אבסורדי ומכעיס (קצת מזכיר את האנשים שנוסעים להודו ומתחילים להתמקח ולזעום על הפרשים של כמה אגורות). זה לא מבשר טובות למודל הקיים, שלפיו אנשים משלמים בכספם על ספרים שהם קונים, ובכך מתאפשר לסופרים ולאנשי המקצוע בתחום להתקיים ולהמשיך ליצור ספרות.

אם הוויכוח באמת היה על מחיר, אפשר היה אפילו לשמוח עליו. אבל כשקוראים טוב את רשימת הסיבות שהביא יוזם החרם, למה מחירו של אי-ספר לא צריך להיות גבוה מ-9.99 דולר, מגלים משהו מוזר: ה"עובדות" שם לא קשורות לסכום הזה דווקא. אפשר למחזר אותן שוב ושוב כדי לטעון נגד כל מחיר אחר שלא ימצא חן בעיני הקונים. ובאותה מידה, הן יכולות גם לשמש כטיעון תקף לתחנה האחרונה ברצף הלוגי הזה, זו שלפיה אי-ספר לא צריך לעלות אפילו סנט אחד: הרי אם באמת אין עלויות, אין סיבה שמישהו ישלם משהו מלכתחילה. וההמשך? הוא, בוודאי, עוד יבוא.

danext@gmail.com

הוסף לעגלת התינוק

זוכרים את ההצעה שלי משבוע הספר הקודם, למכור ספרים בשיטת הערימה הענקית והאנונימית באמצע הכיכר? טוב, אז מישהו בבריטניה הלך על רעיון דומה. לא מאותן סיבות, אבל עדיין.

הכל התחיל באזור תעשיה בבריסטול, כשספקית בריטית של ספרים משומשים לאמזון פינתה את המחסן ששימש אותה כבסיס לוגיסטי. או יותר נכון, "התפנתה" ולא "פינתה" - כי כמויות אדירות של ספרים נשארו שם אחריה. במקום לדאוג בעצמם להעברת הספרים למקום אחר, החליטו אנשי החברה לפעול בדרך הרבה יותר פשוטה: לפתוח את הדלתות ולקוות שההמונים יבואו, יצללו לתוך האנדרלמוסיה ויקחו בחינם מכל הבא ליד.

את התוצאה אפשר לראות כאן, בדיווח של הדיילי מייל. לא רק שההמונים אכן באו, הם גם היו יצירתיים. התיאורים הבאים מתוך הכתבה מזכירים שאחרי הכל, הבריטים ואנחנו לא כל-כך שונים כמו שנוטים לחשוב. אנשים הכניסו מכוניות לתוך המחסן והעמיסו בהתלהבות; לקחו ספרים בעגלות תינוקות; זוג אחד הגיע בקרוואן מתנייע, בילה במקום את הלילה, מילא את הרכב בספרים ונסע; ומישהו אפילו הגיע לצורך העניין עם טריילר על הגג של האוטו. נציגת החברה סיכמה במילים: "זה כמו נחיל ארבה".

לפי הכתבה, הספרים שהושארו במקום לא היו הכי מושכים שבעולם; את הספרים הטובים החברה לקחה איתה. אבל זה לא במיוחד הפריע למי שהגיע לשם. בכל מקרה, אם תהיה דרך לוודא שנחיל הארבה הזה גם יקנה ספרים, ולא רק יבזוז אותם - אולי עתידה של הספרות, אפילו בגרסת הנייר, עוד יפתיע לטובה.

קובץ להורדה

למצוא יצירות ספרות לקריאה ברשת זה לא קשה, בלשון המעטה, אבל רק כשמדובר בטקסטים ישנים יותר. בשביל סיפורים חדשים צריך להתאמץ, או לפחות לחכות עד שיגיע חידוש כמו האתר 52 סיפורים.

האתר הוא יוזמה של חטיבת הארפר פרניאל (חלק מהארפר-קולינס), והרעיון בו פשוט: לפרסם סיפור חדש בכל אחד מהשבועות בשנה הנוכחית. לפי התכנון, חלק מהסיפורים יהיו חדשים ממש, וחלק יגיעו משורות יצירות המופת, שגם הן (כל עוד לא פגו זכויות היוצרים) לא קלות למציאה ברשת. בינתיים כבר עברו שמונה שבועות מתחילת 2009, אז גם מבחינת התוכן האתר כבר מתחיל לצבור תאוצה.

נראה לי שהוצאות הספרים בארץ יעשו בחוכמה אם יקחו בהשאלה את הרעיון הזה, ויפרסמו גם אצלן - רובן הקימו לעצמן בשנה האחרונה אתרים די מושקעים - יצירות שלמות, ולא רק קטעים מתוכן. אולי זה כאב ראש מבחינת זכויות היוצרים, אבל זה נעשה לפעמים באתרים כמו ynet, אז הרעיון לא בלתי-אפשרי.

הבעיה היחידה היא שהשיטה הזאת, של פרסום סיפור מלא, נועדה למשוך קוראים לקובצי סיפורים קצרים - ובישראל הז'אנר הזה נדחק לפינה. כאן מעדיפים רומנים, עדיף מחו"ל, עדיף עבים, והכי עדיף, מתורגמים רע. ככה זה בוודאי יימשך, עד שיקום מישהו ויהפוך את הרשת לקו הקדמי של הסיפור הקצר. לחיבור ביניהם יש סיכוי, אם מנווטים אותו נכון, להפוך דווקא את ספרי הסיפורים הקצרים לצורה הפופולרית באמת בחנויות.

השגריר העצמאי

אמנם השבוע רק התחיל, אבל אני כבר חותם לכם שזה הסיפור הכי יפה ומחמם-לב שתקראו בו: מתרגם סיני בן 81 בשם יאו ייאן, שהקדיש את חייו לתרגום שלום עליכם (מרוסית, לא מיידיש) ולקידום היצירות שלו בסין. הוא עשה את זה במשך עשרות שנים, וממשיך בזה גם היום - מבלי לתת לסביבה הלא-ממש מפרגנת לעצור אותו. הראיון איתו מתקיים לרגל 150 שנה ללידת הגיבור הספרותי שלו (ב-2 במארס), ויש לו כמה דברים מעניינים מאוד לומר על הנושא הזה, ובכלל. לא בכל יום נתקלים בחיבור אוקסימורוני כמו ספרות ואלטרואיזם, אז כדאי להקשיב ליאו - ולהפנים.

danext@gmail.com

לפחות בתחומי הרשת, כל מה שקשור לקינדל נראה כמו סוג של הווה מתמשך. בתשעת החודשים שעברו מאז שהתחלתי לעקוב אחרי המכשיר, הגישה הבסיסית כלפיו ברוב המקורות נשארה בדיוק כשהיתה: מוזר, מעניין, נחכה ונראה. וזה למרות שתשעה חודשים, בטכנולוגיה, הם הרבה מאוד זמן. הרבה יותר מהתשעה שעוברים בין החלק הנעים והקצר של לעשות ילדים לבין החלק המסויט והבלתי-נגמר.

מהרגע הראשון, הזירה התחלקה לשניים: אלה שרואים במכשיר את האנטיכריסט שיביא למות הספרות כפי שאנחנו מכירים אותה, ואלה שרואים בו רק את הכריסט, בלי האנטי - כלומר המשיח הספרותי החדש בשכונה, שיהפוך את הקריאה להרבה יותר כיפית, נגישה ומה לא. והוויכוח סביב השאלה הזאת, האם קינדל הוא אויב או ידיד, ממשיך כאילו לא הגענו כבר לדור השני של המכשיר.

לפעמים הבדלי הגישות האלה מתאפיינים בקיצוניות כמעט קומית. והנה דוגמה אחת. בניו יורק טיימס הופיעה עכשיו כתבה על הקינדל 2, שבה נשאלת בין היתר השאלה ("האם זהו סופו של הספר המודפס?"), והתשובה היא "don't be silly". לפי הכותב, "שום דבר בארץ הטכנולוגיה לעולם לא מחליף שום דבר [...] כולם ישגשגו, וישרתו כל אחד את הקהל שלו". והוא מוסיף עוד טענה: יותר משהספר המודפס צריך לפחד מהקינדל, דווקא קינדל הוא שצריך לפחד - מהטלפונים הסלולריים.

והנה, במקום אחר באותו עיתון, אפשר לפגוש את נציגי המחנה הנגדי. נשיא ה-Author's Guild של ארה"ב, רוי בלאונט, ממשיך את הוויכוח סביב פונקציית ההקראה של המכשיר (שעליו כתבתי בשני פוסטים עוקבים בתחילת החודש, כאן וכאן), וטוען שהיא מפירה זכויות יוצרים ופוגעת בזכותם של אנשי תעשיית הספרים להתפרנס מעיסוקם. כמו שגם אני טענתי, בלאונט מאמין שהקול הסינתטי לא איכותי כמו קריינים אנושיים - אבל מספיק כדי שאנשים יתפשרו ויזנחו את ספרי האודיו, שאותם אפשר להשיג רק בתשלום נוסף. ואם לנסח את זה במילים שבהן השתמשתי פה: הקמצנות תכריע את הפינוק.

גם ב-Georgetown Independent הכינו לקינדל קבלת פנים צורבת, כיאה לשמו. המאמר הזה חוזה שהמכשיר אכן יביא, פשוט ככה, להרס הספרות. למה? כי המעבר להפצה דיגיטלית מטשטש, ולמעשה מעלים, את ההבדל בין קנייה לגניבה. כבר לא מדובר בהורדת עותק לא-חוקי ברשת לעומת רכישה של מוצר פיזי בחנות; כששתי האופציות כרוכות בהורדה של קובץ, האופציה היא "לשלם או לא לשלם". ואפשר לנחש במה יבחרו הרוב. ושוב, נסכם במילים שלי: במקרה הזה הקמצנות והפינוק יעשו ביניהם שלום, יאחדו כוחות ויכריעו צד שלישי - את הספרות.

עד עכשיו, היינו בתחומי הוויכוח המוכרים. מי שמחפש דעה חדשה באמת, יכול למצוא אותה במאמר של הטכנולוגיסט טים או'ריילי (מייסד O'Reilly Media), שפורסם בפורבס. לדבריו, "אם אמזון לא תאמץ סטנדרטים פתוחים של אי-ספרים כמו epub, שמאפשרים לקרוא ספרים על מגוון של מכשירים, הקינדל ייעלם תוך שנתיים-שלוש".

להצדקת העניין, או'ריילי מביא סיבות טכניות (הפורמט המוגן של אמזון לא תומך בתכונות מסוימות, שהפורמטים הפתוחים כן תומכים בהן) ותרבותיות (בעיית השימושיות של פורמטים שכבולים למכשירים מסוימים ונמצאים בבעלות בלעדית של חברות). הסיבות האלה, כמו שהוא מראה במאמר הארוך שלו, כבר יוצרות בשטח אלטרנטיבות אמיתיות, שעשויות/עלולות לאיים על מעמד הקינדל אם לא ישתלב בהן.

ובאמת, המאמר הזה מעלה סוגיה חשובה הרבה יותר מאשר זו של דפוס-מול-אלקטרוניקה. כי אם נראה היה שהאי-ספרים בעיקר מסירים מחסומים וגופים מתווכים בין היצירה לבין הקורא - עכשיו צריך להכיר בכך שהם גם מכניסים למשוואה גורם אחד משמעותי, שלא היה שם קודם: החברה שמחזיקה בזכויות על המכשיר שבו קוראים, ו/או על פורמט הטקסט שבו מופיעה היצירה.

במרחב המחיה של הספר המודפס, העכשווי, מעורבות שתי ישויות מסחריות שיש להן השפעה ישירה על מה שאנחנו קוראים: ההוצאה והחנות. אבל ביקום של האי-ספר, המקום המרכזי ייתפס על-ידי בעלי המדיום עצמו - בין אם המכשיר, הפורמט או שניהם. וכמו במקרה של תוכנות, מבחינת החוק המדיום הזה נשאר בבעלותם גם אם לכאורה קנינו אותו במיטב כספנו. כך שקינדל הוא לא רק תחליף היי-טקי לספר מנייר; הוא גם סוג חדש של ספר, שלעולם לא יימצא ברשותכם המלאה (אפילו לא מתחת לשמיכה).

וזה עוד משהו שגורם לספרים הנוכחיים להיראות מוצלחים במיוחד: כדי להשתמש בטכנולוגיה של מילוי דף בסימנים בעלי משמעות, אף אחד (עדיין) לא צריך לקבל רשות מגורמים עסקיים. ספר שקניתם הוא שלכם, אבל אי-ספר הוא תמיד רק קולוניה שמוחכרת לכם עד להודעה חדשה. ומנגד, הפורמטים החופשיים לא מאפשרים אפילו הגנה מינימלית על זכויות יוצרים, שזה עניין מעיק בפני עצמו. בנסיבות כאלה, ספרי הנייר נראים לא כמו הדור הקודם, אלא כמו הטכנולוגיה העתידנית של הספרות: הם פותרים באלגנטיות סבך שלם של בעיות, שקשה לדמיין אותן נעלמות בלעדיהם.

danext@gmail.com

מתי יודעים שמכשיר כלשהו ישן מכדי שיהיה כדאי לקנות אותו? כשהמחיר שלו יורד בפעם הראשונה לרמה שפויה. או במילים אחרות - ברגע שאתם יכולים להרשות את זה לעצמכם, סימן שכבר חבל על הכסף. אלא שעכשיו, ענף הספרות מציע וריאציה מקורית על הנושא המוכר הזה: החידוש הטכנולוגי מתיישן עוד לפני שמישהו בכלל הספיק להניח עליו את הידיים.

זה, לפחות, מה שעולה מיד במחשבה לאור כינוי החיבה האכזרי והחד-משמעי Kindle Killer, שניתן לשירות חדש בשם Shortcovers. השירות הזה הוא בבעלות רשת הספרים הקנדית Indigo, שמציעה לקהל בארה"ב ובקנדה את האפשרות להוריד ספרים ישר לאייפון ולבלקברי. וכשמצליבים שני סוגי רשתות כאלה - של ספרים ושל סלולר - די ברור למה השילוב יכול לאיים על כל מכשיר מתחרה, בפרט כזה שעולה 350 דולר ועדיין לא יצא לשוק (בארה"ב, במקרה של קינדל 2, או בעולם, במקרה של כל מותג הקינדל).

השירות הזה, לצד תוכנות שכבר קיימות בשוק ומאפשרות לקרוא אי-ספרים בטלפונים סלולריים, מעלה שאלה מעניינת: מי ינצח כאן, הקמצנות או הפינוק? מי שיקרא בסלולר ולא בקינדל, יחסוך מאות דולרים אבל ייאלץ להתפשר על חוויית קריאה מיקרוסקופית וירודה במיוחד. מי שיעדיף קינדל יצטרך להיפרד מכסף רב, אבל יקבל בתמורה את טכנולוגיית הנייר האלקטרוני, שבניגוד למסכים למיניהם, אמורה להיות נוחה לעין כמו נייר ממשי.

העימות בין קמצנות לפינוק הוא אולי המלחמה הכי מייצגת של העידן הזה: אלה שני גורמים שווי-ערך בכוחם, שמופיעים כמעט בכל סיטואציה טיפוסית לחברת השפע וסותרים זה את זה לגמרי. כל עוד חיים בסדר המקובל, העדפה של האחד באה תמיד על חשבון השני, מה שמבטיח שבכל מצב נתון האדם יהיה אחד מהשניים, או קמצן או מפונק. ובקיצור, אף פעם לא נהיה "בסדר", אף פעם לא נהיה חופשיים מהערכים הזרים האלה שכפינו על עצמנו.

במקרה הזה, לפחות, אפשר לומר שתוצאות הפינוק גרועות פחות מאלה של הקמצנות. כי מי שיקרא ספרים על מסך הטלפון הנייד שלו הוא הרבה יותר מסתם קמצן שמנסה לשלם כמה שפחות על ספר; מדובר כבר במזוכיזם אמיתי. אבל יש לי תחושה מטרידה שהמזוכיזם הזה הולך להיות פופולרי מאוד בקרוב.

למה? כי אף פעם אסור להמעיט בערך המשוואה "תשתית גרועה, אבל בעלת נוכחות נרחבת + אלטרנטיבה טובה, אבל יקרה ולא מספיק זמינה". אם הקהל יצטרך לבחור בין קריאה עלובה באמצעות טכנולוגיה שכבר נמצאת בידיו, לבין קריאה נעימה באמצעות טכנולוגיה שדורשת ממנו להוציא עוד כסף - אני די בטוח שהפינוק ירים דגל לבן. ויחד איתו, קרוב לוודאי, גם עוד מאחז של דרישות מינימום שמוצבות בפני צרכני האמנות. אחרי הכל, קמצנות מצילה כסף, בעוד שפינוק מציל רק אנשים - וכולנו הרי יודעים על מי חשוב יותר להגן היום.

danext@gmail.com