ליבריסטאן

מתי יודעים שמכשיר כלשהו ישן מכדי שיהיה כדאי לקנות אותו? כשהמחיר שלו יורד בפעם הראשונה לרמה שפויה. או במילים אחרות - ברגע שאתם יכולים להרשות את זה לעצמכם, סימן שכבר חבל על הכסף. אלא שעכשיו, ענף הספרות מציע וריאציה מקורית על הנושא המוכר הזה: החידוש הטכנולוגי מתיישן עוד לפני שמישהו בכלל הספיק להניח עליו את הידיים.

זה, לפחות, מה שעולה מיד במחשבה לאור כינוי החיבה האכזרי והחד-משמעי Kindle Killer, שניתן לשירות חדש בשם Shortcovers. השירות הזה הוא בבעלות רשת הספרים הקנדית Indigo, שמציעה לקהל בארה"ב ובקנדה את האפשרות להוריד ספרים ישר לאייפון ולבלקברי. וכשמצליבים שני סוגי רשתות כאלה - של ספרים ושל סלולר - די ברור למה השילוב יכול לאיים על כל מכשיר מתחרה, בפרט כזה שעולה 350 דולר ועדיין לא יצא לשוק (בארה"ב, במקרה של קינדל 2, או בעולם, במקרה של כל מותג הקינדל).

השירות הזה, לצד תוכנות שכבר קיימות בשוק ומאפשרות לקרוא אי-ספרים בטלפונים סלולריים, מעלה שאלה מעניינת: מי ינצח כאן, הקמצנות או הפינוק? מי שיקרא בסלולר ולא בקינדל, יחסוך מאות דולרים אבל ייאלץ להתפשר על חוויית קריאה מיקרוסקופית וירודה במיוחד. מי שיעדיף קינדל יצטרך להיפרד מכסף רב, אבל יקבל בתמורה את טכנולוגיית הנייר האלקטרוני, שבניגוד למסכים למיניהם, אמורה להיות נוחה לעין כמו נייר ממשי.

העימות בין קמצנות לפינוק הוא אולי המלחמה הכי מייצגת של העידן הזה: אלה שני גורמים שווי-ערך בכוחם, שמופיעים כמעט בכל סיטואציה טיפוסית לחברת השפע וסותרים זה את זה לגמרי. כל עוד חיים בסדר המקובל, העדפה של האחד באה תמיד על חשבון השני, מה שמבטיח שבכל מצב נתון האדם יהיה אחד מהשניים, או קמצן או מפונק. ובקיצור, אף פעם לא נהיה "בסדר", אף פעם לא נהיה חופשיים מהערכים הזרים האלה שכפינו על עצמנו.

במקרה הזה, לפחות, אפשר לומר שתוצאות הפינוק גרועות פחות מאלה של הקמצנות. כי מי שיקרא ספרים על מסך הטלפון הנייד שלו הוא הרבה יותר מסתם קמצן שמנסה לשלם כמה שפחות על ספר; מדובר כבר במזוכיזם אמיתי. אבל יש לי תחושה מטרידה שהמזוכיזם הזה הולך להיות פופולרי מאוד בקרוב.

למה? כי אף פעם אסור להמעיט בערך המשוואה "תשתית גרועה, אבל בעלת נוכחות נרחבת + אלטרנטיבה טובה, אבל יקרה ולא מספיק זמינה". אם הקהל יצטרך לבחור בין קריאה עלובה באמצעות טכנולוגיה שכבר נמצאת בידיו, לבין קריאה נעימה באמצעות טכנולוגיה שדורשת ממנו להוציא עוד כסף - אני די בטוח שהפינוק ירים דגל לבן. ויחד איתו, קרוב לוודאי, גם עוד מאחז של דרישות מינימום שמוצבות בפני צרכני האמנות. אחרי הכל, קמצנות מצילה כסף, בעוד שפינוק מציל רק אנשים - וכולנו הרי יודעים על מי חשוב יותר להגן היום.

danext@gmail.com

מה עושה סופר ממדינה קטנה שרוצה להצליח בעולם? כותב על סביבתו התרבותית בשפה גדולה ונפוצה, ומקווה לטוב. ועכשיו, מגמת הגלובליזציה שעוברת כבר שנים על הספרות האנגלית, ויותר לאחרונה גם על הצרפתית (ב-2008 הוענקו פרס גונקור לסופר האפגני עתיק רחימי ופרס רנודו לסופר הגיניאי-צרפתי טיירנו מוננמבו), מתחילה למשוך תשומת לב של תרבויות אחרות, שגם הן רוצות לרכוב על הגל הזה.

המאמר הזה, שפורסם בעיתון הדרום קוריאני Chosun Ilbo, טוען שהספרות האנגלית והצרפתית הופכות, בגלל נטייתן הגוברת ל"קולות אחרים", לזירה שבה יכולות - ואפילו צריכות - ספרויות מתרבויות אחרות להביא את עצמן לידי ביטוי. בהקשר המקומי, עמדת הכותב היא שהספרות הקוריאנית, שנכתבת בשפה "קטנה" (78 מיליון דוברים, מתוכם 24 מיליון בצפון קוריאה, שלא בדיוק פנויים לעסוק בענייני ספרים) לא יכולה להתחרות בספרויות שנכתבות בשפות גדולות, ולכן, כדי להצליח, צריכה להתאים את עצמה לדרישות של אותו סופרמרקט פוסט-קולוניאלי שהן מציעות במסגרתן.

את זה הוא מציע לעשות באמצעות שינוי בנושאים שעליהם כותבים הסופרים - להתמקד בנושאים אוניברסליים יותר, כאלה שהשפה לא מהווה מחסום בפני הבנתם בתרבויות זרות. כך תוכל הספרות הקוריאנית להשתלב בטרנד התרגומים המתרחב לאותן שפות דומיננטיות, ואפילו "לייצא" סופרים שייצגו אותה ככותבים בהן.

ואם בארזי קוריאה נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר הלוונטיניים, שהשפה שלהם מדוברת על-ידי עשירית ממספר דוברי הקוריאנית? לא מן הנמנע שגם כאן, בישראל, ענף הספרות יתחיל לפתח עיניים גדולות ולשאוף למצוא חן בעיני האחים הגדולים מאירופה ומארה"ב.

אחרי הכל, בקולנוע המקומי זה מתרחש כבר שנים: המבט מופנה כל הזמן החוצה, אל בעלי הארנקים התפוחים בצרפת, בריטניה, גרמניה וארה"ב. התוצאה - הצלחה חסרת-תקדים של הקולנוע הישראלי במקומות האלה, ושיתוף פעולה גובר בין התעשיות השונות - מושגת במחיר כלשהו: השטחה של הייחוד המקומי כדי להתאים אותו לטעם זר, כמו גם ויתור מראש, במקרים רבים, על פנייה לקהל הבית. באופן די אירוני, ככל שהקולנוע הישראלי נעשה יותר קולנועי, כך הוא נעשה פחות ישראלי.

ואין סיבה שבספרות זה יהיה אחרת. כל העולם הופך, בגלל הגלובליזציה המואצת, לטריטוריה תרבותית אחת - עד כדי כך שאי-אפשר, ממבט על ספר או סרט או כל מוצר תרבותי אחר, לדעת בוודאות מה מקורו. המדינות השונות נבדלות אלה מאלה רק בתנאי ההפקה השונים, וכך אפשר לצלם ברומניה סרט הוליוודי, או לכתוב בירושלים רומן רומנטי על מלחמת החפירות בוורדן.

מה שקורה עכשיו הוא ניסיון לתמרן ולאזן בין הצורך בייחוד כלשהו (כדי שיהיה לתרבות המקומית יתרון יחסי לעומת אחרות, שמתחרות כמוה על המרכז העולמי) לבין הצורך בהיעדרו (כדי לא "להסתכן" באיבוד קהל מחו"ל, שרוצה לצרוך יצירה זרה ולהרגיש כאילו צרך יצירה מקומית).

מגמה כזאת כבר מתרחשת בספרות הישראלית, שמייצאת בהצלחה כמה וכמה סופרים לאירופה, במיוחד לגרמניה. אבל אם רוח המאמר הקוריאני תתחיל לנשב ברצינות גם כאן, יכול להיות שבתוך כמה שנים לא נוכל להבחין בין הספרות המקורית שלנו לבין ספרות מתורגמת. אולי זה יהיה כמו עם מוצרי אלקטרוניקה, שיכולים לשאת שמות של חברות יפניות, אמריקאיות, גרמניות - ורק מאחורה, על התווית הקטנה, מתברר שארץ הייצור היא סין, וייטנאם או סלובקיה.

הנחמה היחידה היא שהגלובליזציה הזו עובדת בשני הכיוונים. הנה, לפי סקר שנערך בקנדה, 47% מהנשאלים (שהיו בגילאי 15 ומעלה) לא יכלו לנקוב בשם של סופר קנדי, אפילו לא אחד. ומה הפלא שזה כך? הרי יכול מאוד להיות שהספר הקנדי החדש והמדובר, זה שליד מיטותיהם של הנשאלים, הגיע זה עתה במשלוח מיוחד מביתו של הסופר האינדונזי שכתב אותו.

danext@gmail.com

ספר ראשון בפאונד

התגובה המיידית לכל דבר לא רצוי שמתרחש בארץ היא "במדינות מתוקנות זה לא היה קורה". גם במקרה של מבצעים כמו "ספר שני בשקל" ושאר סטירות לחי משפילות לתחום התרבות, מתעורר דחף אוטומטי להגיב כך. ובכן, תנוח דעתנו אכולת הקנאה: גם במתוקנות כבר נפלה שלהבת. רשת הסופרמרקטים הבריטית Asda, ששייכת לוול מארט האמריקאית, קיימה החודש מבצע לזמן מוגבל שבו נמכר הספר הארי פוטר ואוצרות המוות בפאונד אחד בלבד.

הספר שנמכר במבצע הוא גרסת הילדים של הכותר, ולפי הנתונים שמביא האתר theBookSeller.com, מחיר המבצע מבטא הנחה של 89% מהמחיר הקטלוגי (8.99 פאונד, שהם בערך 62 שקל), והביא לכך שהרשת השיגה 79% מכלל המכירות של הכותר הזה. כצפוי, המבצע עורר מהומה גדולה בשוק הספרים הבריטי, גם בגלל הנסיבות האפלוליות שהביאו לקיומו.

הכל התחיל בשנה שעברה, כפי שמדווח גם ניקולס קלי בבלוג הספרים של גרדיאן, בעימות בין Asda לבין הוצאת בלומסברי, בעלת הזכויות לסדרת הארי פוטר. הרשת דרשה מההוצאה תנאים מועדפים בחלוקת הרווחים ממהדורת הכריכה הקשה של הספר, וכשלא נענתה בחיוב, האשימה אותה שהיא "מחזיקה ילדים כבני ערובה". בלומסברי הגיבה בניתוק אספקת הספר לחנויות הרשת ופרסמה האשמה נגדית, שלפיה Asda חייבת לה כסף. קלי טוען שהמבצע החדש עשוי להיות נקמה נגד ההוצאה, אבל מעריך שהוא קשור יותר דווקא ליריבות עם רשת סופרמרקטים אחרת, Tesco, שהצליחה לנגוס בנתחים נכבדים מהמכירות של ספרי הארי פוטר הקודמים.

אחד מהמתנגדים הכעוסים למבצע ציין: "בהתחשב בנתוני המכירות שלהם, [הרשת] למעשה הפסידה על זה 150 אלף פאונד. זו לא היתה החלטה שקשורה למסחר בספרים, אלא החלטה שקשורה למכירות של Asda". ואם כל זה נשמע מוכר מאוד לאוזניים ישראליות, חכו שתשמעו את תגובתה הזחוחה של קניינית הספרים של הרשת, סטף בייטסון: "זעזענו קצת את הרשתות האחרות, וזו היתה כל הזמן הכוונה שלנו". בייטסון מודה שבלומסברי כלל לא ידעה על המבצע המתוכנן, אומרת שהוא נועד כדי "לחזק את עמדת הערך שלנו כלפי הלקוחות בנוגע לספרים", ומוסיפה את הנימוק המוחץ הקבוע: "זה בעצם להציע ספר לאנשים שאולי לא היו יכולים להרשות אותו לעצמם ב-8.99 פאונד - זה הרבה כסף היום".

גם עכשיו, אחרי סיום המבצע, הספר ממשיך להימכר ברשת במחיר נמוך בהרבה ממחירו הקטלוגי - 3.86 פאונד (כ-60% הנחה). גרוע יותר, בעקבות המבצע הזה נוצר סחף כללי שהוריד את מחיר הספר לאשפתות גם ברשתות הגדולות האחרות בבריטניה. בבלוג של גרדיאן מעריכים שמכירת הספר בפאונד בודד תתברר כצעד שגורם יותר נזק לג'יי-קיי רולינג, כותבת הסדרה, מאשר האנציקלופדיה הבלתי-מורשית על הארי פוטר שאת פרסומה היא מנעה בהליך משפטי. ומה הכי מדכא? תגובתו של מנכ"ל בלומסברי, ריצ'רד צ'רקין, שאמר על צניחת המחירים הכללית: "זה יצא משליטתנו". בקרוב אצלנו - או שאולי נלמד משהו מהניסיון?

נדיר להמונים

טוב, את כל זה חייבים לאזן בעזרת קצת חדשות טובות, שיוכיחו שאפשר למכור ספרים גם אחרת. בתפקיד המוכיחה נמצאת הפעם רשת בארנס אנד נובל האמריקאית: כתבה בניו יורק טיימס מספרת על ניסוי מוצלח שעשתה הרשת, ובמסגרתו הוקמה חנות לספרים נדירים וכאלה שכבר לא מודפסים.

החנות פעלה במשך שמונה שנים בצ'לסי, ואז נסגרה - אבל לא לאורך זמן, כי במהרה העבירו אותה אל תוך קומה אחת בסניף רגיל בפינת ברודוויי ורחוב 66. הפרויקט הוא יוזמה של מנהלת בודדת ברשת, קארן קטאלנוטי, והיא מספרת שהמכירות מסתכמות ב-300-400 ספרים בשנה בלבד, ובכל זאת הרשת ממשיכה לשמור אמונים לפרויקט.

וכמובן, בלי צד בעייתי אי-אפשר: בעל חנות ספרים עצמאית שמוקדשת לאותה מטרה, ונמצאת מול סניף אחר של בארנס אנד נובל, דואג מפני האפשרות שהניסוי יתרחב לעוד חנויות ויחסל לו את הפרנסה. ככה זה עם רשתות: גם כשהן נאורות, עדיין לא כדאי לפגוש אותן בסמטה חשוכה (במיוחד לא כשהן פותחות שם סניף חדש).

שקט פופולרי

ועוד בצד המואר של העולם: הספריות בערים הגדולות בקנדה זוכות להצלחה אדירה, כמו שמדווח ונקובר סאן. מתברר שלא רק שהאינטרנט לא מצליח להרוג את הספריות הוותיקות, אלא שהמצב הכלכלי המתקדר הופך אותן לאופציה יותר פופולרית בשנים האחרונות. מערכת הספריות הציבוריות של טורונטו, לדוגמה, היא - ביחס לגודל האוכלוסייה - הענפה ביותר בעולם, עם 1.2 מיליון מנויים ו-28.9 מיליון פריטים ב-40 שפות שעוברים במערכת ההפצה מדי שנה.

עוד סיבה לתחיית הספריות, שאותה מונים הספרנים המאושרים, היא האווירה התרבותית השונה והרגועה יותר שבה הן פועלות היום. ככל שיותר סוגים של ספרים זוכים ללגיטימיות, כך הספריה כבר לא נתפסת כמקום מאיים, ששואף להחדיר בכוח צינור פיטום לוושט הקורא ולהפוך את הכבד שלו לפואה גרא של קלאסיקות בלתי-קריאות. נראה שבעיני הקנדים, הספריה היא היום מקום שבאים ליהנות בו, וככה בדיוק צריך להסתכל על זה. אף אדם עוד לא התמכר לג'יימס ג'ויס רק כי הכריחו אותו לקרוא את יוליסס, אבל הרבה מאוד אנשים פיתחו אלרגיה לספרות כולה בגלל כפייה כזאת.

והאמת, מי שגורל הספר הפיזי, הלא-אלקטרוני, יקר לו - צריך לשמוח אפילו יותר לגלות שהשמועות על מותה של הספריה היו מוקדמות. הספריה היא מוסד מוחשי: הספרים, הבניין, האנשים - הכל חלק בלתי-נפרד מהחשיבות התרבותית שלה. כך שאפשר לקוות שהצורך של אנשים במקדש ספרותי, שבו אפשר פשוט להימצא בחברת אחרים שחולקים אהבה דומה (גם אם זה כרוך ב"שששש!!" אחד גדול), הוא שימנע את ההיעלמות המוחלטת של הספר הממשי מהעולם.

danext@gmail.com