ליבריסטאן

חשבתי שאני לא אוהב שירה. כמעט כל שיר שנתקלתי בו בימי חיי, החל ביצירות מכובדות של משוררי העבר הגדולים וכלה בפסוקי הג'יבריש הרנדומליים שמושלכים לעברנו פה ושם בהווה, גרם לי לאותה תחושה ברורה של צמרמורת: לא!

אלא שהשבוע עשיתי מבצע כדי לגמור, סוף-סוף, את קריאת הדרך הצרה לאוקו (יומן המסע של מצואו באשו), ואחרי מנה הגונה של שירי האיקו - שמעולם לא קראתי קודם במקור - אני יכול לומר שנמצאה השירה האבודה, היפה, זו שלא גורמת לשיערי לסמור בבעתה. כנ"ל לגבי השירה הסינית, שהשפיעה רבות על השירה של יפן, ושאותה אני מכיר בינתיים מעט מאוד, ורק דרך תרגומים ליפנית.

אבל מה, בעצם, ההבדל? מה גורם לי לתעב ללא גבולות את הרוב המוחלט של מה שמכונה במקומותינו, ובמערב בכלל, בשם "שירה", ובאותו זמן לאהוב, או לפחות להיות מסוגל להעריך כצורה ספרותית, את מה שמכונה (על-ידינו) באותו שם בקצה השני של אסיה?

חשבתי על זה לא מעט, והגעתי למסקנה שהבעיה שיש לי עם השירה "שלנו" היא בדיוק אותה בעיה שקיימת בעיניי בשטחים נרחבים של הספרות והאמנות במערב בתקופה הנוכחית, ולפחות מאז אמצע המאה ה-20: כשהשירה גרועה, היא גרועה כי היא משמשת מכשיר לביטוי אישי של המשורר, ותו-לא. שיר רע הוא שיר שבו אין כלום חוץ ממשורר שמנסה, מתאמץ ומכתים את הדף בזיעה.

במקרה הפחות בעייתי, זה קורה כשלמשורר יש רעיון כלשהו, שמתבצע בצורה מגושמת. במקרה היותר בעייתי, והיותר נפוץ בימים אלה (לצערי, יוצא לי להתוודע לזה פה ושם), למשורר אין רעיון שנפרד ממנו-עצמו (כלומר, אין לו התוודעות אינטואיטיבית למשהו חיצוני לו), והשיר הוא רק אמצעי להבעת רגשותיו, תלונותיו ודעותיו של הכותב. הייתי מביא כאן דוגמאות לרוב, אבל זה רק יפגע באנשים. כל קורא יוכל למצוא לעצמו די והותר ביטויים לתופעה הזו במקומות המועדים לפורענות.

בתחום אחר לגמרי, אבל לא בלתי-קשור - זה של האסטרטגיה הצבאית - טען קלאוזביץ שמלחמה אקספרסיבית היא מלחמה פסולה. לשדה הקרב יוצאים, אם חייבים, אך ורק כדי להגשים מדיניות ברורה, ולא כדי להילחם בשביל הכיף, או לספק רגשות נקם, וכדומה. אותו עיקרון נכון, לדעתי, גם באמנות. כן, כל אמנות היא גם אקספרסיבית, אבל אם היא רק כזו - היא מפסיקה להיות אמנות והופכת לשעשוע ילדותי, אגוצנטרי במידה שלא תיאמן.

בשירים של באשו ואחרים, לעומת זאת, המשורר הוא בסך הכל כלי, צינור לדברים שמעבר לו. האינדיבידואליות שלו מתבטאת בדרך המעודנת, שהופכת לעתים קרובות אמנות לאמנות גדולה: האישי נמצא באופן ההסתכלות והביטוי, להבדיל מבאובייקט שלהם. כלומר, המשורר מדבר על דברים בדרך שלו, אבל לא מדבר על עצמו.

מוזר, אבל ההבדל בין משוררי האגו למשוררים האמיתיים קיים במעמקים אפילו כשעל פני השטח, כל אחד מהם נוהג לכאורה כמו האחר: משורר האגו לא מפסיק להיות כזה גם בשיר שבו אין מילה אחת על עצמו, ומשורר אמיתי לא מפסיק להיות כזה גם כשהוא כן נוכח בשיר כדמות או כנושא. איך זה קורה? אפשר להגיד שבשירת האגו, שהיא רוב-רובה של השירה שממלאת את המרחב הציבורי, המשוררים מתייחסים להכל כמו שהם מתייחסים לעצמם. הכל אישי, במובן הכי קטנוני של המילה, ולכן לא משנה אם השיר מדבר על המשורר או על פרח בגינה; הפרח, כמו כל הדברים בעולם, הוא רק משל לאגו שמאחורי העט. לעומת זאת, בשירה שנראית לי ראויה להתכנות אמיתית, המשוררים מתייחסים לעצמם כמו שהם מתייחסים לכל השאר. הם לא נותנים לעצמם טיפול מיוחד; האישי הוא רק חלק מהמכלול, ואין לו זכויות יתר. הוא צריך לחכות בתור כמו כולם.

כל זה לא אומר שבמערב אין שירה טובה, או שאר הכללות מהסוג הזה. אין לי מספיק השכלה בשירה כדי לדעת אם זה אכן המצב. אני רק מנסה לברר איך זה שהשירה הבולטת ביותר בשטח - זו שטורחת לייחצן את עצמה ומגיעה במאמץ רב אפילו לאנשים כמוני, שרחוקים מקהל השירה המיידי - נראית לי כמעט תמיד כמו משהו בלתי אמנותי בעליל.

נראה לי שבעיית השירה, או הבעיה של השירה הזו, היא רק ביטוי מקומי של הבעיה האוניברסלית בתרבות האנושית בעידן הזה, בעיית האני באמנות. זו בעיה שמצדיקה אולי מאמר משלה, אבל אפשר לנסח אותה באופן הבא: הדמוקרטיה, שהיא שיטה פוליטית להעצמת ההמון ולקידוש הממוצע, הביאה למקסימום את חופש הביטוי - ובאותו זמן, הפחיתה למינימום את הייחודיות האישית שאמורה להיות מקורו של הביטוי הזה. במילים אחרות, מעולם לא היו לאדם יותר אפשרויות להתבטא, ומעולם לא היה לו פחות מה לומר.

שירת האגו, כמו שקראתי לה, מבטאת את הנסיגה לחזית האחרונה של הביטוי האישי - הדיבור הישיר, הבוטה, על העצמי כנושא האמיתי היחיד. בהיעדר רעיונות, אישיות ייחודית או נקודת מבט מעניינת, כל מה שנשאר הוא לדבר על הדובר. אלא שההשטחה הדמוקרטית לא חסה, כמובן, גם על הנפש הפרטית ביותר שלנו. הנסיגה אל האישי חושפת את האמת המכאיבה, שהבנאליה הכללית לא הותירה כלום מהאישיות.

לא פופולרי להגיד את זה היום, אבל אמן אמיתי הוא, בבסיסו, אריסטוקרט - לא דמוקרט. פירושו של דבר הוא, קודם כל, שלמרות שאיפתנו להפך הגמור, אין ולא יכולים להיות הרבה אמנים טובים. דרושה אישיות מיוחדת, בלתי-ניתנת להשחתה, שרק היא יכולה להסתכל על כל דבר שבעולם ולתת לו אופי אישי מבלי להידרדר לקטנוניות ואגוצנטריות. וזאת, בראש ובראשונה, הסיבה שיש לנו הרבה מאוד אמנות רעה: לא יכולה להיות אמנות טובה, אישית באמת, בכמויות גדולות.

זה נכון לא רק במערב, אלא גם במזרח אסיה; הרי לא סביר שהיה שם ריכוז גבוה יותר של משוררים גאונים. מה שהציל את השירה שם היה, אני מניח, הנטייה החזקה ללכת בעקבות צורות ודגמים קלאסיים, באמצעות העתקה, ציטוטים, מחוות ווריאציות, בעוד שהביטוי האישי המוחלט, במובן שאנחנו מכירים אותו, נחשב מסורתית למגרעה באמן. אולי זה נעשה בדיוק מתוך ההבנה שאמנים של ממש, שיכולים וראויים ליצור בחופשיות, הם מצרך נדיר ביותר, וחופש ביטוי הוא ממילא מושג חסר משמעות בהיעדר תוכן שאפשר לבטא.

מנקודת המבט ההיא, החטא הגדול ביותר של משורר הוא לחשוב שדווקא לו, מכל הפועלים האפורים שממשיכים את דרכם של הגדולים, יש אישיות שראויה בפני עצמה להפוך לנושא השירה. זו צניעות כפויה, לא וולונטרית; היא דומה יותר למנטרה שמשננים בכל פעם שרוצים לכתוב - משהו כמו "אני אולי חושב שאני ראוי להערצה, אבל בעצם, רוב הסיכויים שאני ממש לא". רק ברגע הזה, אם בכלל, הופך הילד לאמן. ושם ממש צומחת אמנות אמיתית, ושירה אמיתית בתוכה: אגו אצילי, שבמקום לחבר לעצמו שירי תהילה, עובד קשה בשדה כמו אחרון האיכרים האלמונים.

danext@gmail.com

Too much good luck no less than misery
May kill a man condemned to mortal pain,
If, lost to hope and chilled in every vein,
A sudden pardon comes to set him free.
Thus thy unwonted kindness shown to me
Amid the gloom where only sad thoughts reign,
With too much rapture bringing light again,
Threatens my life more than that agony.
Good news and bad may bear the self-same knife;
And death may follow both upon their flight;
For hearts that shrink or swell, alike will break.
Let then thy beauty, to preserve my life,
Temper the source of this supreme delight,
Lest joy so poignant slay a soul so weak.

—

מיכלאנג'לו בואונרוטי (1475-1564), הסונטה Joy May Kill (זו הכותרת שניתנה לה בתרגום לאנגלית. הסונטה מזוהה במקור לפי מילים מהשורה הראשונה שלה - ראו למטה)

Michelangelo Buonarotti, Joy May Kill (Non men gran grasia, donna)

תרגום מאיטלקית: ג'ון אדינג סימונדס (John Adding Symonds, 1840-1893)

—

ולשאלתכם - כן, זה אותו מיכלאנג'לו שמוכר לנו יותר כענק הפיסול והציור. הוא גם כתב סונטות ומדריגלים, שרבים מהם הוקדשו, לפי ההשערה המקובלת, לאהובו הצעיר תומזו דאי קווליירי ולגברים אחרים. השירים האלה תורגמו לאנגלית כאילו מדובר בהם על נשים, וסימונדס היה הראשון שתרגם אותם בצורה נאמנה למקור (עניין די מסוכן בתקופה הוויקטוריאנית).

—

1. אוסף סונטות של מיכלאנג'לו בתרגום סימונדס (אנגלית)

2. מאמר נרחב על השירה ההומו-ארוטית של מיכלאנג'לו

3. פריוויו של הספר The Poetry of Michelangelo: An Introduction

4. תמונות של המהדורה הראשונה של השירים, שיצאה ב-1623 (60 שנה אחרי מותו)

5. אתר מקיף על סימונדס, עם יצירות ותרגומים שלו

6. עוד יצירות של סימונדס, בפרויקט גוטנברג

—

danext@gmail.com

הנה עוד פיסת הוכחה לכך שאנחנו חיים, בין אם שמנו לב ובין אם לא, בעולם שמשהו רע מאוד קרה למודעותו האמנותית.

בגרדיאן התפרסמה ידיעה, שעל הכותרת שלה כדאי להתעכב לרגע (רצוי תוך מצמוץ משתאה):

Walt Whitman wins celebrity endorsements from Rowling and Ross

קראתם? קראתם שוב?

כי קשה להאמין שזה באמת נכתב:

וולט ויטמן, המשורר הגדול של ארה"ב, אחת הדמויות המיתיות של השירה המודרנית, "זכה" ב"עידוד מסלבריטאים" -

מענקי הרוח ג'יי-קיי רולינג (כותבת של סדרת סוחטי-הורמונים מצליחה לתחילת גיל ההתבגרות) וג'ונתן רוס (מעין "אושיית תרבות" בבריטניה של ימינו).

מה שקרה הוא שהוד רולינגיותה בחרה בשיר שלו, Of the Terrible Doubt of Appearances (מתוך האוסף Leaves of Grass), בתור השיר האהוב עליה - לצורך אנתולוגיה שנועדה לאסוף כספים לארגון צדקה.

רוס, מצדו, הכניס בדיוק את השיר הזה למועדון הספרות הטוויטרי שלו.

וכך נגאל המשורר האלמוני ויטמן מתהומות השיכחה, וקיבל סוף-סוף את ההכרה האמנותית שלה הוא היה ראוי.

.NOT

הבעיה היא כמובן לא ברולינג-&-רוס, אלא בגרדיאן, ובתקשורת בכלל: היא זו שמודדת הכל דרך חריר זעיר וצר-מוח שנקרא "סלבריטאים". היא זו שרוחב אופקיה נמדד במילימטרים וקנה המידה ההיסטורי שלה נמדד בננו-שניות.

לפחות בזירה התקשורתית, שום מגע ישיר עם אמנים גדולים מהעבר לא מתקיים ולא עולה על הדעת.

רק אם "מישהו ידוע" מההווה - משהו כמו נערת מים שעלתה לגדולה - "גילה" אותם פתאום, או חשף את היכרותו איתם, רק אז יש סיבה להזכיר את שמם, וגם זה בצורה שמדגישה הרבה יותר את הסלב העכשווי.

ובאמת שלא משנה כמה פעמים קוראים את כותרת הידיעה הזו, זה לא מפסיק להדהים.

כי מישהו שם, בגרדיאן, באמת חושב שוויטמן צריך טובות מגמדי תרבות שאף אחד לא יזכור את שמם בעוד עשרים שנה. (ואני מדבר בדרך משל, לאו-דווקא לגבי שני הסלבריטאים המסוימים שהוזכרו בידיעה).

כי מישהו שם, בגרדיאן, באמת חושב שהדבר היחיד שמזכה סופר/משורר בכבוד הוא התלהבות של אדם מוכר בהווה.

כאילו שום דבר לא קרה אי-פעם, ושום דבר לא חשוב, אלא אם הוא עולה מתוך מה שאנשים רואים היום - הרגע, השנייה - בעיתון, באינטרנט ובטלוויזיה.

וזו כמובן לא רק מחלת גרדיאן. כל כלי התקשורת נגועים בה.

זה מה שקורה כשעיתונאים חסרי תרבות מניחים אוטומטית שגם הקוראים הם בהכרח כאלה, ולאט-לאט, או מהר-מהר, באמת מעצבים אותם בדמותם.

אז אולי צריך לומר במפורש: ויטמן לא צריך גאולה דרך הביבים.

הוא צריך רק אנשים שיודעים מה קרה לפני יותר מחמש דקות, ומוכנים להקשיב לדברים אמיתיים בלי תיווך מפוקפק של דברים מזויפים.

אתם בעניין? הוא מחכה לכם פה.

danext@gmail.com

בשנים האחרונות, ככה אומרים לנו שוב ושוב, השירה בישראל חווה התעוררות ופופולריות שלא ידעה שנים (כמעט כתבתי "רנסנס", אבל בואו לא נעשה עוול לאמנות שמזוהה עם המילה הזאת במקור). ובאמת, נראה שאין סיבה לחשוב אחרת - כתבי עת חדשים לשירה צצו בכל פינה, משוררים צעירים מקימים חבורות ומשליכים בוץ רטורי על אויביהם, ובמילים פשוטות, נגמרה תקופת היובש, או שמא העובש.

אבל אפשר גם לחשוד קצת בתיאור הוורוד הזה של מהלך העניינים. השירה היא צורת כתיבה תובענית, גם לכותבים וגם לקוראים, ואם יש לה יחסי ציבור רעים, הרי שזה בדיוק בגלל שמטבעה, היא לא מתחבבת בקלות אלא מציבה דרישות גבוהות. יכול להיות, כמובן, שמאסות של אנשים יגלו פתאום שהתובענות הזו נעימה להם ומגרה את מחשבתם, אבל יש גם אפשרות אחרת: שהשירה הפכה לפופולרית לא בגלל אופיה, אלא בגלל מימדיה.

שירים הם טקסטים קצרים מאוד, וכיום, כשיש איום מחריף והולך על יכולת הריכוז האנושית, הקיצור הזה עשוי להיתפס בטעות כשווה-ערך לקלות ולזמינות; כביכול, כשיש מעט מילים, קל לכתוב ועוד יותר קל לקרוא אותן. כשאנשים מפסיקים לקרוא ספרים ארוכים בדיוק בגלל אורכם ומחפשים קריאה לא מחייבת, שאפשר לדחוק אותה אל בין סדקי היומיום ולא לפנות לה זמן מיוחד, הם יכולים בקלות לראות את השירה בתור המועמדת המושלמת לג'וב. אולי, בתקופה שמחפשת קיצור, מה שקצר הולך - ולא משנה אם מתחת לפני השטח, מדובר במקור בצורה מורכבת וקשה למדי, שמפסיקה להיות כזו כשלא לוקחים אותה ברצינות.

כל זה לא נשאר בגבולות השירה, כי כאמור, המתקפה הכללית על הריכוז שלנו רק מתגברת כל הזמן. גם טקסטים ארוכים יותר מאבדים את מעמדם כפעילות שצריך לפנות לה זמן מיוחד, והופכים למעין חומר מילוי באותם סדקים בין פעילות שגרתית אחת לאחרת. על הדוגמה האחרונה לתהליך הזה מדווח בלוג הספרים של לוס אנג'לס טיימס, בפוסט הזה.

מסופר שם על תוסף חדש לפיירפוקס, שנקרא Tumbarumba. הוא מכיל טקסט של 12 סיפורים קצרים, שנשארים חבויים  במשך זמן מסוים - ואחר-כך, באופן אקראי, מכניס קטעים מתוכם אל תוך הטקסט שנמצא באתר שבו צופים. התוספת משתלבת בתוך המלל, ויוצרת אפקט מבלבל כשנתקלים בה - קוראים משפט שמתחיל, נאמר, כדיווח חדשותי וממשיך בקטע מסיפור. אם מבחינים בקטע ולוחצים עליו, נפתח הסיפור השלם.

באתר הבית של התוכנה, מגדירים אותה המפתחים כ"יצירת אמנות קונספטואלית בצורה של תוסף פיירפוקס", ומספרים שהכוונה היא ליצור דיסאוריינטציה ואפקט של אבסורד אצל הקוראים, שנתקלים בסיפורים הבלתי-קרואים באמצע טקסטים אחרים. זה רעיון מקורי, אין מה לומר, אבל הוא גם מהווה אילוסטרציה חריפה לקושי המתגבר לייחד זמן לספרות - פשוט לשבת ולקרוא, מבלי לעשות עוד שלושה דברים אחרים במקביל.

אפשר לראות את Tumbarumba כניסוי מעניין באינטראקציה בין טקסטים, ואפשר גם להפסיק לרגע להתנסח כמו אוצרי תערוכות, ולהבין שהתוסף הזה הוא יותר מכל הודאה בתפיסה תרבותית עכשווית: אם הספרות לא תתאים את עצמה לחורים קטנים ואקראיים, אלה שמפוזרים בין פעילויות פרודוקטיביות ומוכוונות-מטרה - אף אחד לא יקרא אותה. ועכשיו רק תדמיינו איזו מין ספרות תהיה לנו, כשהסופרים יקלטו לאן נושבת הרוח ויתחילו לכתוב מראש את הסיפורים שלהם כך, שמטרתם העליונה תהיה למשוך את תשומת לב הקוראים באמצע פסקה על ירידת מחירי הבנזין בחצות.

danext@gmail.com

צרה כמותית

בהארץ הופיע ראיון קצר ומעניין עם הסופר האיטלקי קלאודיו מאגריס, שהגיע לישראל לצורך הכינוס הספרותי שהתקיים בירושלים בין סופרים משתי המדינות. לקראת סוף הראיון, הוא מתבטא בנושא חשוב - ההשפעה הפרדוקסלית של גודש המידע על מידת הידיעה התרבותית:

משונה למדי, לדבריו, שדווקא כיום, כשאנו מוצפים במידע, אנו יודעים בעצם פחות משידענו פעם: "אדם כמוני למשל, הקורא עיתונים וצופה בטלוויזיה, לא יודע מה באמת מתרחש באפגניסטאן, מי באמת שולט שם. למעשה, הוא יודע פחות משידע קורא שעקב אחר התכתובת של רודיארד קיפלינג".

הוא מודע אמנם ליתרונות העולם הווירטואלי, המאפשר לכאורה חופש ביטוי בלתי מוגבל, אבל חושש שיפעל בסופו של דבר כחרב פיפיות: "מאז החלו כלי התקשורת הגדולים לעסוק בספרות, הם חושפים אמנם לציבור מספר רב יותר של סופרים, אבל מוחקים את קיומם של מי שלא הוזכרו; פעם ידענו שישנם גם סופרים החיים בצל, ואילו היום מפקיעים מהם את זכות הקיום".

דעתו של מאגריס מקבלת אילוסטרציה במה שכתבה יקירת הבלוג, אסתי סגל, על הצפת הכותרים הבלתי-נתפסת בשוק הספרים בישראל - כ-6,700 ספרים חדשים ב-2008 לבדה. בעקבות הפוסט הראשון שלה, שבו קשרה בין הצונאמי המודפס הזה לבין התערערות מעמד הספרות והתרבות בכלל, היא זכתה לכל מיני תגובות נדהמות, שלא לומר כעוסות, מאנשים שלא הבינו מה הקשר ומה בעצם הבעיה - ובתגובה הסבירה את הנקודה לעומק בפוסט הזה.

ובמיוחד בשביל מי שקורא את הפוסטים של סגל ואת הראיון עם מאגריס, וכל מה שיש לו לומר על כך הוא Bring them on, הנה לכם דעתו של האיש והאגדה, פרידריך ניטשה. היום, בחנות ספרים משומשים, נתקלתי במקרה בקטע הרלוונטי - אפוריזם 520 באנושי, אנושי מדי - ונראה לי שהוא מסכם יפה את העניין כולו בכמה מילים קצרות:

We belong to an age whose culture is in danger of perishing through the means to culture

כן, חברים, מוצרי וחפצי התרבות עצמם יכולים להרוס את התרבות, ואפילו לעשות את זה טוב בהרבה ממה שלא זוכה להילה תרבותית. למה? כי כשמשהו הוא אנטי-תרבותי במופגן, כשהוא מנוגד כל-כולו לתרבות, קל לשים אותו במקומו - בחדר האשפה, וכמה שיותר עמוק. אבל כשהתרבות עולה על גדותיה, מתפוצצת מרוב שפע ונחנקת מרוב אהבה-כביכול, כשהכל כאילו בסדר ומעולם לא היה מצבנו טוב יותר, בדיוק אז היא מתה בלי לדעת בכלל מה פגע בה. מה שנקרא: Killing me softly, but surely.

ספר התרגום הפנימי

על אף שאצלנו, הרעיון לתרגם את התנ"ך לעברית מודרנית עורר בעיקר מחאה, זעם והשתוללות רטורית, מעבר לים לא עושים עניין גדול מתרגומים שמתבצעים בתוך אותה שפה. ההבדל בולט בהרבה לעין כשלוקחים בחשבון את העובדה הבאה: מפעל התרגום של אברהם אהוביה זכה ליחס מבטל למרות שגישר על פער לשוני של כ-2,000 שנה - בעוד שבאנגלית, למשל, נהוג לגשר על פערים קצרים בהרבה, של מאות שנים בודדות, ושם איש לא מטיל ספק בנחיצות התרגום כדי לאפשר את הבנת הטקסט בימינו.

והאמת היא שהתרגום האנגלי-אנגלי החדש בשכונה מתעסק גם הוא עם יצירה בעלת מעמד קאנוני גבוה מאין כמוהו: Paradise Lost של מילטון. למה צריך תרגום שלם של יצירת ענקים, שנכתבה באנגלית ב-1667, לאנגלית של 2008 - אפילו בהתחשב בכל השינויים שעברה השפה? המתרגם, ד"ר דניס דניאלסון מאוניברסיטת סטנפורד, מביא לעזרתו את איש הדת והסופר האנגלי בן המאה ה-18, ג'ון ווסלי, שכבר ב-1763 כינה את היצירה "בלתי ניתנת להבנה מבחינת קוראים רבים", וקרא לתיווך שיאפשר לקהל בן זמנו לקרוא ולהבין אותה. ומה שהיה נכון אז, נכון בהרבה עכשיו.

ולא רק השפה עצמה שונה; התרגום החדש כתוב בפרוזה, לעומת המקור השירי. אבל כמו במקרה של תרגום התנ"ך בישראל, הטקסט העדכני לא מיועד להיות תחליף אוטונומי, אלא עזר ללימוד עצמי: הספר מציב את שני הטקסטים במקביל, כך שכל קטע במקור מופיע מול התרגום שלו.

את כל התהפוכות האלה סוקר פרופ' סטנלי פיש (אין קשר לבנק ישראל) במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס. אי-אפשר לזלזל במעמד של Paradise Lost בתרבות הספרותית בשפה האנגלית, ובכל זאת, הפלא ופלא, פיש לא מתלהם, לא קורא להגליית המתרגם לאי השדים ולא יורה אש חיה בכל מי שמעז להתקרב ולגעת בטקסט המקורי.

המאמר שלו ארוך, שקול, ולמרות הביקורת המסוימת שיש לו על הכרעות סגנוניות וטקסטואליות שעשה המתרגם, השורה התחתונה היא שהספר הוא "כלי פדגוגי בעל עוצמה" ו"מתנה לכל מורה של מילטון". הנה, מתברר שגם כשמדברים על פרות קדושות, לא חייבים לעשות את זה בזעם קדוש; אולי, עוד לפני שמדברים על תרגום התנ"ך, כדאי קודם כל לתרגם את תרבות הדיון הזו לעברית.

danext@gmail.com