ליבריסטאן

הפז"ם דופק. 2010 התחילה, והחלטתי שהדרך לקדם את פניה - ואת פניו המלוטשים של המדרון החלקלק, שבו ימשיכו ויזלגו גם השנה שאריות הציוויליזציה - היא בשני ציטוטים.

אני רוצה להקדיש את הרשימה הזאת לזכרו של דן דאור. לא הכרתי אותו אישית, אבל הכרתי את פועלו. אין הרבה אנשים שהליכתם מדלדלת ברגע אחד תרבות שלמה, והוא היה לדעתי אחד מהנדירים האלה. הוא יחסר לי.

–

הקטע הראשון הוא של דזאי (תורגם מהמקור היפני שמופיע כאן). הפעם הסיפור(ון) קצר כל-כך, שחבל לתקוע את המחשב עם PDFים. אז הנה הוא, כולו, פה למטה:

–

דזאי אוסמו / המילים האהובות עליי

מאיזושהי סיבה, כולם מגזימים בשימוש בשפה מגונדרת. יש תחושה של אונס המילים היפות. אוגאי [מורי אוגאי, סופר יפני חשוב שהיה נערץ על דזאי] אומר דבר חכם:

"כשלוגמים שיכר, אסור להרחיק ולמצוץ גם את השמרים".

ולכן אני אומר: לי אישית אין מילים אהובות.

–

המשהו הקטן השני הוא של המשורר בן המאה ה-17 מצואו באשו, מתוך יומן המסע הדרך הצרה לאוקו.

הקטע הוא מתוך הפרק השלישי במסע וביומן, שבו מתוארת ההגעה למקום בשם סוקה. התרגום הוא שלי (המקור - כאן), בהתייעצות עם תרגומים ליפנית מודרנית (כתובותיהם שמורות במערכת, מטעמי הימנעות מטרחנות-יתר).

אז ככה:

–

התכוונתי לצאת לדרך בידיים ריקות, אבל נאלצתי לקחת איתי חליפת קאמיקו [בגדי נייר להגנה מפני קור], יוקטה [בגד קיץ קל], בגדי גשם, דיו, מברשת וכדומה, ונוסף על כך, את מתנות הפרידה ההכרחיות ושאר הדברים שנתנו לי התקשיתי כצפוי להשליך, והעובדה שכל המטען הזה הפך לצרה בדרך היתה בלתי-נמנעת.

–

משני הקטעים האלה אפשר ללמוד משהו גם כאן, במקום שבו מתחילה הדרך שנקראת 2010. מאחר שאני לא מורה לספרות, אשאיר לכם את הפירושים, כל אחד בינו לבין עצמו.

danext@gmail.com

לא בדיוק "מועקה", כי זה משהו יותר חזק ויותר מציק, אבל "מועקה" היא עדיין התחליף הכי טוב שמצאתי למילה היפנית Monmon (היא רק נראית חמודה). בכל אופן: "יומן מועקה" - עוד סיפור של דזאי, בעמוד התרגומים. כרגיל, סוג של אוטוביוגרפיה משוגעת, והפעם דזאי מתענה (גם מלשון עוני) במהלך כתיבת ספר.

את הסיפור גיליתי בזכות התרגום לאנגלית שמופיע באתר של המתרגם מאט טרייוו (Treyvaud). התרגום הזה גם עזר לי למצוא את הידיים והרגליים בכמה חלקים בעייתיים. אמנם תרגמתי הכל ישירות מהמקור, אבל בלעדיו, יש נקודות שבוודאי היו יוצאות פחות מדויקות. ככה שהתרגום בצורתו הנוכחית הוא גם בזכות מאט, שאישר לי להיעזר בידענותו במקומות הצרים והלוחצים. תודה לו.

–

עוד דזאי אחד ודי: במדור הספרות של טיים-אאוט הופיע השבוע התרגום שלי למכתב אישי, שפורסם קודם באתר הזה. זה כמובן משמח, אבל הופתעתי לגלות בטקסט כמה שינויים, ואפילו טעות דפוס אחת. אז זכות הציבור לדעת - הגרסה הנכונה והמוסמכת של התרגום היא זו שמופיעה כאן. הנה משחק לשבת: השוו בין הטקסטים וצבעו יפה את ההבדלים.

–

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: כדאי לבקר בפרויקט הכתיבה רצח באוריון אקספרס, סיפור מד"ב בהמשכים שנכתב במשותף על-ידי סופרים שונים (כל אחד פרק נפרד). על מה הסיפור? תעלומת רצח שצריכה להיפתר תוך יומיים. לבלש שסונג'ר למשימה קוראים ארקל פרמל. אין קשר לארקל ההוא, אל דאגה. נסו ותיהנו.

danext@gmail.com

עוד תרגום לסיפור קצר מאוד של אמן הטירוף המרוסן - כאן, בעמוד התרגומים.

המספר (שהוא בעצם דזאי האמיתי) רוצה רק דבר אחד: להספיק להראות לילדה שלו את הים לפני שהמלחמה תהרוג את כולם.

danext@gmail.com

לאחרונה גיליתי - או אם תרצו, סטמבלד אפון - סופר יפני בשם דזאי אוסמו (Dazai Osamu, ובסדר המערבי - אוסמו דזאי), שחי בין 1909 ל-1948 ומאיים להפוך לאחד הסופרים האהובים עליי ביותר. על הביוגרפיה הפרועה ועל מכלול היצירה שלו תוכלו לקרוא בלינק שלמעלה.

למרבה המזל, ביפן זכויות היוצרים פוקעות כבר אחרי 50 שנה ממות היוצר (ולא 70 כמו אצלנו), ובגלל תנאי ההדדיות באמנות הבינלאומיות הרלוונטיות - כן, ישבתי ובדקתי - היצירות של דזאי נמצאות ברשות הרבים גם בישראל. משהו שנקרא "Rule of the Shorter Term", שמופעל בשתי המדינות ולכן תקף במקרה הזה.

מה שזה אומר הוא שהחלטתי לתרגם כמה מהסיפורים שלו ולפרסם אותם כאן. דזאי התבסס לעתים קרובות על יסודות אוטוביוגרפיים, וכך גם ב"מכתב אישי" - הסיפור הראשון, והקצר מאוד (פחות מעמוד), שהעליתי בתרגום לעברית. אתם מוזמנים לעבור לעמוד התרגומים ולקרוא - מקווה שתיהנו. בינתיים אני עובד על עוד סיפור, שיופיע בקרוב.

danext@gmail.com

オング君は戦争から帰って、久し振りで街を歩きました。軒並のハイカラな飾窓の硝子に、日やけして鳶色に光っている顔をうつしてみました。高価なネクタイだのチェッコスロバキヤの硝子細工だのを売る店の様子は戦争に行く前とちっとも変っていませんでした。
「ちょいと、ちょいとってば！」
顔に黄色い粉をはたきつけた派手な様子の娘が、オング君をうしろから呼びとめました。
「おや、ハルちゃんじゃないか。これはよいところで！」オング君は嬉しくなって、そう云いました。
「どうしたの？」と娘は訊きました。
「どうしたのって」――オング君はそこで娘の身なりをよく見ました。「君、いま、ホノルル・カフェにはいないのかい？　僕の手紙見てくれなかったのかい？」
「うん、見た。けれど、ホノルルは夙の昔に辞職しちゃった。知らないのかい？」と娘は云うのです。
「知るもんかさ」
「いやだなあ、ほら、そこのエハガキ屋をごらんなさい。あたしの写真が一っぱい飾ってあるぜ」
「なんだ。キネマの女優になったのか」
「うん。知らないなんて、じゃ、やっぱり戦争に行ってたのは本当だったのね」
娘は大袈裟に首をふって、感心したような溜息を吐きました。

אונְג חזר מהמלחמה, ולראשונה מזה זמן רב הלך ברחובות העיר. בזגוגיות של חלונות הראווה המעוצבים הוא ראה את השתקפות פניו השזופים, הבוהקים בגוון חום עמוק. מראה החנויות, שהציעו למכירה דברים כמו עניבות יקרות וחפצי זכוכית מצ'כוסלובקיה, לא השתנה כהוא-זה מכפי שהיה לפני יציאתו למלחמה.
"רגע, רגע אחד…!"
נערה מגונדרת, פניה מאובקים בפודרה צהובה, קראה מאחור לאונג ועצרה אותו.
"אוי, זאת הארו-צ'אן! בשעה טובה!"
"מה קרה לך?", הנערה שאלה.
"מה קרה לי…" – אונג חזר והביט היטב בהופעתה החיצונית של הנערה. "את עכשיו כבר לא בקפה הונולולו? לא ראית את המכתבים שלי?"
"כן, ראיתי. אבל, מהונולולו התפטרתי ממש מזמן. אתה לא יודע?", הנערה אמרה.
"מאיפה לי לדעת!"
"פשוט לא ייאמן. הנה, לך תסתכל שם בחנות הגלויות. הם תלו מלא תמונות שלי!"
"מה זאת אומרת? נעשית שחקנית קולנוע?"
"כן. ואתה לא יודע דבר כזה! אז אחרי הכל, באמת היית במלחמה…"
הנערה הנידה בראשה בהגזמה, ופלטה נשיפה מתפעלת.

–

פתיחת החייל והשחקנית (1928), וטנאבה און (1902-1930)

(התרגום - שלי)

The Soldier and The Actress, WATANABE On

兵士と女優　･　渡辺温

–

וטנאבה און (שם המשפחה קודם לשם הפרטי) הוא סופר יפני שהתמחה בספרות בלשים ומסתורין - ז'אנר יפני שנקרא suirinshōsetsu. נולד ב-1902 באי הצפוני הוקאידו, ועבר עם משפחתו לטוקיו ב-1905. ב-1927 התחיל לעבוד בהוצאת האקובונקן (Hakubunkan), וב-1928 עזב את העבודה כדי להקדיש את כל זמנו לכתיבה. הושפע מאדגר אלן פו, ותרגם - יחד עם אדוגאווה ראמפו (סופר בלשי ידוע יותר, שקרא לעצמו בשם עט שיישמע כמו השם של פו) - תרגם וערך אוסף של סיפורי פו והופמן (לא יואל).

(המידע מתוך ויקיפדיה ביפנית - אין ברשת מידע ביוגרפי מספק באנגלית)

–

1. הטקסט המלא (יפנית)

2. הטקסט המלא (אנגלית)

3. עוד סיפור של וטנאבה באנגלית - המגבעת, באתר Neojaponisme

–

danext@gmail.com