ליבריסטאן

Había una vez en una colmena una abeja que no quería trabajar, es decir, recorría los árboles uno por uno para tomar el jugo de las flores; pero en vez de conservarlo para convertirlo en miel, se lo tomaba del todo.

Era, pues, una abeja haragana. Todas las mañanas apenas el sol calentaba el aire, la abejita se asomaba a la puerta de la colmena, veía que hacía buen tiempo, se peinaba con las patas, como hacen las moscas, y echaba entonces a volar, muy contenta del lindo día. Zumbaba muerta de gusto de flor en flor, entraba en la colmena, volvía a salir, y así se lo pasaba todo el día mientras las otras abejas se mataban trabajando para llenar la colmena de miel, porque la miel es el alimento de las abejas recién nacidas.

Como las abejas son muy serias, comenzaron a disgustarse con el proceder de la hermana haragana.

פעם היתה באחת הכוורות דבורה שלא רצתה לעבוד. כלומר, היא נדדה מעץ לעץ כדי לאסוף את צוף הפרחים; אבל במקום לאגור אותו כדי להפוך אותו לדבש, זללה את כולו בעצמה.

היא היתה, אם כך, דבורה עצלה. בכל הבקרים, כשהשמש בקושי הספיקה לחמם את האוויר, הדבורה הקטנה הציצה מפתח הכוורת, ראתה שמזג האוויר טוב, הסתרקה בעזרת כפותיה, כמו שעושים הזבובים, ואז יצאה ועפה, מרוצה מאוד מהיום היפה. מתה מעונג היא זמזמה מפרח לפרח, נכנסה לכוורת, חזרה ויצאה, וכך העבירה את כל היום בזמן שהדבורים האחרות הרגו את עצמן מרוב עבודה כדי למלא את הכוורת בדבש, כי הדבש הוא מזונן של הדבורים שנולדו זה עתה.

מאחר שהדבורים רציניות מאוד, הן התחילו להתמרמר על התנהגותה של אחותן העצלה.

—

מתוך: הורסיו קירוגה (1878-1937), הדבורה העצלה [תחילת הסיפור] - בקובץ סיפורים מהיער (1929)

Horacio Quiroga, La Abeja Haragana (Cuentos de la selva)

(התרגום הצולע - שלי)

—

1. הטקסט המלא (ספרדית)

2. כל הקובץ סיפורים מהיער (ספרדית)

3. הביוגרפיה המסויטת של קירוגה - כאן וכאן

4. קובץ אחר של קירוגה, (סיפורים) על אהבה, טירוף ומוות, זכה לתרגום מצטיין לעברית - של טל ניצן בהוצאת חרגול. הנה קישור לעמודי המידע על הספר באתר ההוצאה - כולל טקסטים מלאים של שלושת הסיפורים הראשונים.

—

danext@gmail.com

「おい地獄さ行ぐんだで！」
二人はデッキの手すりに寄りかかって、蝸牛が背のびをしたように延びて、海を抱え込んでいる函館の街を見ていた。――漁夫は指元まで吸いつくした煙草を唾と一緒に捨てた。巻煙草はおどけたように、色々にひっくりかえって、高い船腹をすれずれに落ちて行った。彼は身体一杯酒臭かった。

"היי, הולכים לגיהינום!"

השניים נשענו על מעקה הסיפון, התמתחו כמו חילזון שהתארך על קצהו, והביטו בעיר האקודטה המחבקת את הים. –הדייג פלט בליווי רוק את הסיגריה, שאותה כילה בעישון עד לאצבעותיו. הסיגריה, כמו בלהטוט, הסתחררה לכאן ולשם ונפלה מטה תוך התחככות בדופן הגבוהה של הספינה. גופו של האיש הסריח כולו מאלכוהול.

—

מתוך: קוביאשי טקיג'י (1903-1933) [קוביאשי הוא שם המשפחה], ספינת הסרטנים (1929) - פתיחת הסיפור

小林 多喜二，『蟹工船』

Kobayashi Takiji, Kanikōsen

(התרגום הצולע - שלי. ידיעותיי ביפנית רחוקות משלמות, ולכן - לשם הזהירות, ובמסגרת המסע הבלשי לפענוח הדיאלקט שבשורה הראשונה - נעזרתי גם בתרגום לאנגלית, שאליו קישרתי למטה)

—

1. הטקסט המלא באתר Aozora Bunko (יפנית)

2. תרגום לאנגלית של הפרק הראשון בנובלה

3. על הספר

4. על קוביאשי

מאמרים שעוסקים בפופולריות המחודשת שלה זכה הספר (בעל האוריינטציה השמאלית) בשנה שעברה (בעלת האוריינטציה של סוף-העולם-שמאלה) בקרב הקהל היפני:

5. דיווח בניו יורק טיימס

6. מאמר פרשנות על התופעה מאת הירוקזו טואדה, פרופסור לספרות באוניברסיטת וואסדה בטוקיו, ב-Yomiuri Online

7. עוד מאמר באותו נושא

—

danext@gmail.com

זהו זה, מתחילים את הפרויקט החדש. הפעם הסופר ידוע מאוד, והיצירה הרבה פחות - נובלה שבניגוד לרוב יצירותיו של מופסאן, אין ברשת תרגום שלה לאנגלית שנמצא ב-Public Domain.

את הנובלה הזאת פגשתי וקראתי במסגרת קובץ בשם Le Horla et autres contes d'angoisse, אבל זו יצירה עצמאית, שבוודאי אפשר להיתקל בה גם באוספים אחרים. הציטוט הוא מתוך הפרק הראשון.

—

Comment et en quoi était-il docteur ? Nul n'eût pu le dire. On savait seulement que son père et son grand-père avaient été appelés docteurs par leurs concitoyens. Il avait hérité de leur titre en même temps que de leur nom et de leurs biens; dans sa famille on était docteur de père en fils, comme, de père en fils, on s'appelait Héraclius Gloss.

איך ובמה הוא היה דוקטור? אף אחד לא יכול היה לומר. היה ידוע רק שאביו וסבו כונו דוקטורים בפי עמיתיהם האזרחים. הוא ירש את תוארם בו-בזמן עם שמם ורכושם; במשפחתו נעשו דוקטור מאב לבן, כפי שמאב לבן נקראו הרקליוס גלוס.

—

מתוך: גי דה מופסאן, דוקטור הרקליוס גלוס ♦

Guy de Maupassant, Le Docteur Héraclius Gloss

(התרגום הצולע - שלי; אם מצאתם טעות, ספרו לי)

—

1. הטקסט המלא (צרפתית)

2. ביקורת על הנובלה בניו יורק טיימס - פורסמה ב-22 בינואר 1922 בעקבות הוצאתה הראשונה של היצירה, שלא ראתה אור בחיי הסופר ונתגלתה בעזבונו זמן רב אחרי מותו.

3. עוד סיפורים של מופסאן (צרפתית ואנגלית) ב-Gutenberg Project

4. ביוגרפיה של הסופר

5. טקסטים מלאים שלו, כולל רומנים, להאזנה חופשית (צרפתית)

—

danext@gmail.com

בזמן האחרון אני כותב עבודה סמינריונית בקורס על תרגום, שהחלק העיקרי בה כולל השוואת סיפור יפני לתרגום שלו לעברית, ובדיקת דרכי ההתמודדות של המתרגמ/ת (אני בכוונה לא מדייק בפרטים - זה במסגרת התוכנית להגנת מתרגמים) עם בעיות תרגומיות מסוימות.

כל תהליך העבודה, והלימוד שקדם לה, חיזק אצלי מאוד את ההבנה שאליה הגעתי עוד לפני כן: מי שמגלה שהוא אוהב הרבה ספרים/סופרים מתרבות מסוימת, שיעשה לעצמו טובה ויקרא אותם במקור. אם הוא לא יודע את השפה, אז מומלץ ביותר להתחיל ללמוד אותה - אפילו אם זה רק במטרה לקרוא ספרים, ולא למטרות נעלות כמו להסתדר בסופרמרקט או להטריד אנשים ברחוב ולשאול אותם איך מגיעים למוזיאון.

הסיבה שאני אומר את זה רחוקה מלהיות חדשה; כולם יודעים שתרגום, מטבעו, הוא פשרה אכזרית שלא יכולה להעביר את המקור בדייקנות. אבל עכשיו, עם ההתעמקות בנושא, אני מבין בפעם הראשונה כמה מוגבלת היכולת לתרגם משהו בצורה שתעשה איתו צדק. נכון, כל עוד מדובר בעובדות, ברוח הדברים, אין בעיה לתרגם. אבל דווקא הדקויות, האווירה, כל מה שבשבילו קיימת ספרות - אלה לא יעברו. בשביל להכיר אותם, צריך ללכת למקור.

אז מה, זה אומר שצריך ללמוד כל שפה בעולם? ממש לא. רק את אלה שנמצאות בשימוש בתרבויות שאוהבים ומעריכים מאוד, ושרוצים להכיר באמת את הספרות שלהן. הרי ספר מתורגם הוא, אפילו בידיים של מתרגמים מוכשרים ביותר, רק עיבוד מחדש - רימייק בשפה אחרת.

בקיצור, החלוקה היא כזאת: אם זה רומן של סופרת אילמת מבסרביה של שנות ה-20, שנתקלים בו וקוראים בהנאה, אבל בלי שניצת רומן עם התרבות הבסרבית לדורותיה, אפשר בהחלט להסתפק בתרגום. לעומת זאת, מי שמתמכר עד שורשי שיערותיו לספרות ארגנטינאית, למשל, ומבלה בחברתה את רוב זמן הקריאה שלו, כדאי לו לקום וללמוד ספרדית, ולהתחיל, כמה שיותר מהר, לקרוא במקור עם מילון.

מניסיון אני יכול לספר שקריאת ספרי מקור עם מילון עשויה בהחלט להיות חוויה מתישה, במיוחד בהתחלה, כשצריך כל הזמן לחפש מילים וביטויים, ובקושי מרגישים הנאה מהקריאה. מצד שני, יש לזה יתרון כפול: זאת הדרך היחידה לקרוא באמת ספרות שאוהבים, וזאת גם דרך נהדרת ללמוד שפה. עם חומרי לימוד משעממים (ע"ע "סליחה, כמה עולה הלפת הזו?") אי-אפשר להגיע רחוק, בעיקר כי כוח הרצון מידלדל מהר מאוד. ואיך אפשר להאשים אותו.

נכון, זה דורש הרבה משמעת עצמית. לא נעים, וגם די משפיל לאגו, לקרוא בחריקת שיניים עמודים ספורים ביום, כשיכולתם באותו זמן לקרוא את כל הספר המתורגם. אבל לאט-לאט המצב משתפר, תדירות השימוש במילון יורדת, ומה שנשאר הוא קשר אמיתי עם ספרות זרה, שמתגלה כמושכת, מורכבת ויפה הרבה יותר משהיה נדמה.

אגב, אפילו אז, הספרים המתורגמים יכולים לעזור: אם נתקלים בקטע קשה, אפשר להסתכל על התרגום ולראות איך פירשו אותו שם, ומזה ללמוד הרבה מאוד. לא תמיד זה מדויק - בספר היפני שאני קורא עכשיו (לא זה של העבודה), המתרגם לאנגלית מפספס די הרבה - אבל זה בהחלט נותן מושג על המשמעות.

טוב, ברור שללמוד שפה בשביל לקרוא זו הצעה כבדה למדי, במיוחד היום, כשלאנשים יש טווח קשב של נמלה רצוצה. אבל מי שיעשה את זה למרות הקושי, יגיד לעצמו תודה מאוחר יותר. ואם לא מרחיקים למחוזות אקזוטיים, אז הנה יוזמה קטנה לסדר היום: לפחות באנגלית, שרוב האנשים יודעים במידה כזאת או אחרת, אפשר לעשות מאמץ ולקרוא במקור. תופתעו לגלות כמה זה עולה על התרגום, וכמה ניואנסים הולכים לאיבוד במעבר - וכאן כמעט כל אחד יכול להשוות בעצמו ולראות.

ועוד שלושה דברים:

1. בפוטו-פיניש עם הטריילר של יואב אבני, שעליו סופר בראיון שהופיע כאן בשבוע שעבר, קבלו עוד טריילר מקומי חלוצי - להידרומניה של אסף גברון. מינימליסטי ומוצלח ביותר. שווה צפייה - תנו לו 25 שניות מזמנכם, לא תצטערו.

2. עלה גיליון 3, לחודש מאי, של כתב-עת אונלייני לשירה בשם שיר חדש. העורכת היא גבריאלה אלישע. כדאי להיכנס, יש הרבה שירים מעניינים, ובכלל, האכסניה יפה ועושה חשק להישאר ולקרוא הכל לאט ובסבלנות.

3. בהארץ התפרסם היום מאמר דעה של ליאור קודנר, שבו הוא מהלל את טוויטר ואומר, בין היתר, ש"את מהפכת התמצות כדאי להרחיב לתחום התרבות והאמנות", וש"ספרים ארוכים מרתיעים". אולי האג'נדה הטקסטופובית הזו היא שעומדת מאחורי תחרות סיפורי ה-SMS שמארגן מפעל הפיס, שגם בה, הפלא ופלא, קיימת מגבלה של 140 תווים (כמו בטוויטר, אבל למרבה הצער, פי שתיים מהודעת SMS בישראל, שאורכה הוא 50% מהנהוג בעולם).

בכל אופן, המאמר לא הכי משכנע. נכון, תמצות הוא בעיקרון דבר מבורך, אבל לקרוא ל-140 תווים "תמצות" זה מתאים בערך כמו לקרוא למלחמה גרעינית "סיכול ממוקד". ושימו לב במיוחד למשפט הבא שם: "המסגרת הנוקשה היא המהפיכה האמיתית של טוויטר, המחייב את הכותב להביע רעיונות בתמצות, לסנן את הטפל, לחשוב על כל מילה". כן: לסנן את הטפל. בטוויטר. מעניין מה אורוול היה אומר על זה.

danext@gmail.com

הוסף לעגלת התינוק

זוכרים את ההצעה שלי משבוע הספר הקודם, למכור ספרים בשיטת הערימה הענקית והאנונימית באמצע הכיכר? טוב, אז מישהו בבריטניה הלך על רעיון דומה. לא מאותן סיבות, אבל עדיין.

הכל התחיל באזור תעשיה בבריסטול, כשספקית בריטית של ספרים משומשים לאמזון פינתה את המחסן ששימש אותה כבסיס לוגיסטי. או יותר נכון, "התפנתה" ולא "פינתה" - כי כמויות אדירות של ספרים נשארו שם אחריה. במקום לדאוג בעצמם להעברת הספרים למקום אחר, החליטו אנשי החברה לפעול בדרך הרבה יותר פשוטה: לפתוח את הדלתות ולקוות שההמונים יבואו, יצללו לתוך האנדרלמוסיה ויקחו בחינם מכל הבא ליד.

את התוצאה אפשר לראות כאן, בדיווח של הדיילי מייל. לא רק שההמונים אכן באו, הם גם היו יצירתיים. התיאורים הבאים מתוך הכתבה מזכירים שאחרי הכל, הבריטים ואנחנו לא כל-כך שונים כמו שנוטים לחשוב. אנשים הכניסו מכוניות לתוך המחסן והעמיסו בהתלהבות; לקחו ספרים בעגלות תינוקות; זוג אחד הגיע בקרוואן מתנייע, בילה במקום את הלילה, מילא את הרכב בספרים ונסע; ומישהו אפילו הגיע לצורך העניין עם טריילר על הגג של האוטו. נציגת החברה סיכמה במילים: "זה כמו נחיל ארבה".

לפי הכתבה, הספרים שהושארו במקום לא היו הכי מושכים שבעולם; את הספרים הטובים החברה לקחה איתה. אבל זה לא במיוחד הפריע למי שהגיע לשם. בכל מקרה, אם תהיה דרך לוודא שנחיל הארבה הזה גם יקנה ספרים, ולא רק יבזוז אותם - אולי עתידה של הספרות, אפילו בגרסת הנייר, עוד יפתיע לטובה.

קובץ להורדה

למצוא יצירות ספרות לקריאה ברשת זה לא קשה, בלשון המעטה, אבל רק כשמדובר בטקסטים ישנים יותר. בשביל סיפורים חדשים צריך להתאמץ, או לפחות לחכות עד שיגיע חידוש כמו האתר 52 סיפורים.

האתר הוא יוזמה של חטיבת הארפר פרניאל (חלק מהארפר-קולינס), והרעיון בו פשוט: לפרסם סיפור חדש בכל אחד מהשבועות בשנה הנוכחית. לפי התכנון, חלק מהסיפורים יהיו חדשים ממש, וחלק יגיעו משורות יצירות המופת, שגם הן (כל עוד לא פגו זכויות היוצרים) לא קלות למציאה ברשת. בינתיים כבר עברו שמונה שבועות מתחילת 2009, אז גם מבחינת התוכן האתר כבר מתחיל לצבור תאוצה.

נראה לי שהוצאות הספרים בארץ יעשו בחוכמה אם יקחו בהשאלה את הרעיון הזה, ויפרסמו גם אצלן - רובן הקימו לעצמן בשנה האחרונה אתרים די מושקעים - יצירות שלמות, ולא רק קטעים מתוכן. אולי זה כאב ראש מבחינת זכויות היוצרים, אבל זה נעשה לפעמים באתרים כמו ynet, אז הרעיון לא בלתי-אפשרי.

הבעיה היחידה היא שהשיטה הזאת, של פרסום סיפור מלא, נועדה למשוך קוראים לקובצי סיפורים קצרים - ובישראל הז'אנר הזה נדחק לפינה. כאן מעדיפים רומנים, עדיף מחו"ל, עדיף עבים, והכי עדיף, מתורגמים רע. ככה זה בוודאי יימשך, עד שיקום מישהו ויהפוך את הרשת לקו הקדמי של הסיפור הקצר. לחיבור ביניהם יש סיכוי, אם מנווטים אותו נכון, להפוך דווקא את ספרי הסיפורים הקצרים לצורה הפופולרית באמת בחנויות.

השגריר העצמאי

אמנם השבוע רק התחיל, אבל אני כבר חותם לכם שזה הסיפור הכי יפה ומחמם-לב שתקראו בו: מתרגם סיני בן 81 בשם יאו ייאן, שהקדיש את חייו לתרגום שלום עליכם (מרוסית, לא מיידיש) ולקידום היצירות שלו בסין. הוא עשה את זה במשך עשרות שנים, וממשיך בזה גם היום - מבלי לתת לסביבה הלא-ממש מפרגנת לעצור אותו. הראיון איתו מתקיים לרגל 150 שנה ללידת הגיבור הספרותי שלו (ב-2 במארס), ויש לו כמה דברים מעניינים מאוד לומר על הנושא הזה, ובכלל. לא בכל יום נתקלים בחיבור אוקסימורוני כמו ספרות ואלטרואיזם, אז כדאי להקשיב ליאו - ולהפנים.

danext@gmail.com